בפניי תביעה אשר עילתה בהסכם שכירות, שנערך בין הצדדים כאן.
על פי כתב התביעה, שכרה התובעת מהנתבע יחידת דיור החל מחודש ינואר 2009 ועד 1/8/12. התובעת מסרה בידי הנתבע המחאות עתידיות, אשר נועדו לכסות את שכר הדירה, ובנוסף שילמה מעת לעת תשלומים על חשבון חיובי החשמל והמים.
לטענת התובעת בכתב התביעה, בחודש מאי 12' החליטה להפסיק את תקופת השכירות ועל כן הודיעה לנתבע על כוונתה לעזוב בטרם סיום תקופת השכירות, ובתשובה דרש ממנה הנתבע למצוא שוכר חלופי וכך עשתה. עוד דרש ממנה הנתבע, כתנאי להשבת השיקים הנוספים שנותרו בידיו ביחס ליתרת תקופת השכירות ואת שיק הבטחון, להעביר לידיו תשלום מאת השוכר החלופי ביחס לחודשים יוני ויולי 12', וכן להסדיר את תשלום חשבון החשמל.
לשיטת התובעת, ביום 23/5/12 קבעה עם הנתבע כי יפגשו על מנת שהיא תוכל להעביר לידיו את התשלום מאת השוכר החלופי ולקבל לידיה את השיקים שבידיו, ואולם, זה הגיע למפגש רכוב על אופנוע, נטל ממנה סך של 4,800 ש"ח המהווים תשלום לחודשים יוני ויולי מאת השוכר החלופי והבטיח כי מיד לאחר שיפקיד את הסכום בבנק ידאג להעביר אליה את השיקים.
לטענת התובעת, להפתעת גילתה ביום 25/6/12, כי הנתבע הפקיד בבנק ביום 18/6/12 את שיק הבטחון על סך של 5,000 ש"ח שמסרה לידיו בתחילת תקופת השכירות וכן שיק נוסף שנפרע ביום 1/6/12, על סך של 2,400 ש"ח. לטענתה, לא צפתה התנהלות זו, ועל כן לא עכבה אחר הפעולות בחשבונה, וכתוצאה מפרעונם של שני שיקים אלו, נכנס חשבונה ליתרת חובה והיא נאלצה לפרוע חסכון שחסכה ליום סגריר על מנת לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הבנק.
לטענת התובעת מסרה הוראת ביטול ביחס לשיק שנועד להסדיר את תשלום שכר הדירה לחודש יולי, מתוך הבנה שהנתבע עשוי לנסות ולפרוע אף שיק זה, ואכן השיק חולל ביום 1/7/12.
התובעת העמידה תביעתה על סך של 17,900 ש"ח, מתוכם 7,400 ש"ח בגין "נזק ישיר" ו - 10,500 ש"ח בגין נזקים עקיפים ובכללם, פגיעה בשם הטוב עוגמת נפש הוצאות טיפול מול הבנק וכיוצ"ב.
הנתבע הכחיש כי קיבל מאת התובעת תשלום בסך של 4,800 ש"ח במזומן, וטען, כי התובעת עשתה דין עצמי כאשר החליטה, ללא הסכמתו, להשכיר את הנכס בשכירות משנה, בניגוד להוראות הסכם השכירות שבין הצדדים, לגלגל לידיה כספים מאת שוכר המשנה מבלי להעבירם לידיו, להימנע מתשלום חיובי חשמל ומים במשך כ - 3 חודשים עובר לפינוי הדירה, וביצוע שינויים במושכר ללא הסכמתו באופן שגרם למושכר לנזקים אותם הוא מתעתד, לשיטתו, לתבוע.
לטענת הנתבע, יש לראות בעובדה שהתובעת לא צירפה אסמכתאות לביצוע התשלום האמור, כמעידה על כך שזה מעולם לא בוצע, שכן, לשיטתו, נהגה התובעת להחתימו על כל תשלום שבוצע לידיו, בין אם בגין חיובי חשמל ובין אם בגין תשלומי שכר הדירה וחזקה שלו שילמה לידיו סכום מזומן השווה ערך לחודשיים שכירות, הרי שהיתה מתעקשת להחתימו על מסמך המאשר זאת, ואם אין בידיה מסמך, חזקה שלא שילמה.
הנתבע טוען, כי מעולם לא הסכים לקיצור תקופת השכירות וכי, בהתאמה, היה על התובעת לשלם את דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות. לטענתו, התובעת עזבה את הנכס מבלי להסדיר את תשלום שכר הדירה עד תום, מבלי לסיים ההתחשבנות ביחס לחיובי החשמל והמים ועל כן נאלץ להפקיד את ההמחאות שבידיו לפרעון בבנק, לכיסוי ההוצאות בגין תיקון הליקויים שגרמה התובעת לנכס ובגין שכר הדירה לחודשים יוני ויולי.
לטענת הנתבע, משהעמידה אותו התובעת בלית ברירה במצב בו בנכס מחזיק שוכר חדש, נאלץ להשכיר לו את הנכס לתקופת השכירות שלאחר תום תקופת השכירות של התובעת, והדבר מנע ממנו יכולת לנהל מו"מ חופשי.
הנתבע צירף לכתב ההגנה חשבוניות ואסמכתאות ביחס להוצאות בנוגע להוצאות שעליו להוציא לשיטתו, בקשר עם תיקון המושכר ובקשר עם חיובי החשמל, והוא מבקש לערוך קיזוז ככל שהדבר נדרש כנגד התובענה.
הצדדים העידו בפניי, וכן העיד בפניי מר משה ללו, מי שהוא, כך מסתבר בדיעבד, בן זוגה של התובעת.
במסגרת עדותה, שינתה התובעת גירסתה, וטענה תחילה כי החליטה לעזוב את המושכר ושוחחה על כך עם הנתבע ואף קיבלה את אישורו, כבר בחודש מרץ 2012, ולאחר מכן טענה, כי למעשה הנתבע מעולם לא הסכים כי היא תסיים את תקופת השכירות לפני הזמן, ומדבריה אף השתמע כי ידעה שהשוכר החדש לא חתם על הסכם שכירות לפני שתמה תקופת השכירות שלה.
הדברים עומדים בניגוד לאמור בכתב התביעה מטעמה, שם טענה, כי רק במהלך חודש מאי החליטה להפסיק את תקופת השכירות, ולמעשה עולה מדבריה, כי סיום תקופת השכירות לפני תום התקופה הנקובה בהסכם נעשה על דעתה בלבד, באופן חד צדדי, וללא הסכמת המשכיר.
למעשה, חזרה התובעת שוב ושוב על טענתה כי הנתבע הקפיד לפרטי פרטים בעמידה על תנאי ההסכם.
גם העובדה שהתובעת חתמה על זכרון דברים עם השוכר הבא לאחריה בנוגע להשכרת יחידת הדיור, יש בה כדי ללמד כי הדבר נעשה שלא על דעתו של המשכיר וללא הסכמה מטעמו. נדמה, כי זו אף הסיבה בגינה היא גבתה בעצמה את דמי השכירות מאת השוכר, ולמעשה ניתן לומר, כי יש ממש בטענות הנתבע לפיהן עשתה התובעת דין לעצמה, השכירה את הנכס בשכירות משנה וגבתה את שכר הדירה, והכל ללא אישור ממנו.
התובעת טענה, כי הנתבע היה בקשר ישיר עם השוכר בסמוך לפני שפינתה את הנכס וכי מעדכונים שקיבלה מהשוכר ידעה כי בין השניים שיג ושיח בנוגע לאופן עריכת הסכם השכירות ביניהם ובנוגע לתנאיו. התובעת לא ביקשה לזמן את השוכר לעדות בעניין זה, על אף האמור בהחלטה שניתנה כאן ביום 10/9/12 המאפשרת לצדדים לזמן עדים באמצעות ביהמ"ש, וחזקה כי לו זומן על ידה היתה עדותו פועלת לרעתה באותה נקודה.